Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ב

א) מעשר שני נאכל לבעליו, לפנים מחומת ירושלים, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם..." (דברים יד,כג). ונוהג בפני הבית, ושלא בפני הבית; אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, שנאמר "מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (שם) -- מפי השמועה למדו, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר שני לא ייאכל אלא בפני הבית.

ב) מידת חסידות שפודין מעשר שני בזמן הזה בשווייהו, כדרך שפודין אותו בפני הבית. והורו הגאונים שאם רצה לפדות שווה מנה בפרוטה לכתחילה בזמן הזה, פודה -- לא יהיה זה חמור מן ההקדש; ומשליך הפרוטה לים הגדול.

ג) וכן אם חילל מעשר שווה מנה על שווה פרוטה מפירות אחרות, הרי זה מחולל; ושורף את הפירות שחילל עליהן, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים, כפדיון נטע רבעי בזמן הזה, כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות.

ד) כשם שאין אוכלין מעשר שני בזמן הזה בירושלים -- כך אין פודין אותו שם, ואין מחללין אותו שם, ואין מוכרין אותו; ואם נכנס לירושלים -- אף בזמן הזה, אין מוציאין אותו משם; אלא מניחין אותו שם, עד שירקב. וכן אם עבר והוציאו משם, מניחין אותו עד שירקב.

ה) לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה, אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר; ומפרישין אותו שם, ופודהו. ואם הפרישו שם בזמן הזה, ירקב.

ו) [ה] כל האוכל כזית מעשר שני, או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים -- לוקה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך..." (דברים יב,יז); ולוקה על כל אחד ואחד בפני עצמו. לפיכך אם אכל שלושתן חוץ לחומה, לוקה שלוש מלקייות -- שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך... מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יד,כג), ונאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך...": למה פרטן ולא אמר לא תאכלם בשעריך, לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו.

ז) [ו] אינו לוקה מן התורה, עד שיאכל אותו אחר שנכנס לחומת ירושלים, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך..." (דברים יב,יז) "ואכלת לפני ה' אלוהיך..." (דברים יד,כג): כיון שנכנס למקום אכילתו, ואכלו חוץ -- לוקה; אבל אם אכלו קודם שייכנס לירושלים, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.

ח) [ז] מקצת מעשר בפנים, ומקצתו בחוץ -- האוכל מזה שעדיין לא נכנס, מכין אותו מכת מרדות; והאוכל בחוץ מזה שנכנס, לוקה.

ט) [ח] אין פודין מעשר שני בירושלים אלא אם כן נטמא, שנאמר "כי ירחק ממך המקום" (דברים יד,כד) -- בריחוק מקום הוא נפדה, ואינו נפדה במקום. היה הוא בפנים ומשאו בחוץ, אפילו היה אוחז אותו בקנה -- הואיל ולא נכנס המעשר, הרי זה מותר לפדותו שם בצד החומה.

י) [ט] מעשר שני שנכנס לירושלים, אפילו של דמאי -- אסור להוציאו משם, שכבר קלטוהו מחיצות; וכן פירות הנלקחין בכסף מעשר, שנאמר "ואכלת שם לפני ה' אלוהיך" (דברים יד,כו).

יא) עבר והוציאן, או שיצאו בשגגה -- יחזרו וייאכלו בירושלים. וקליטת מחיצות, מדבריהם. אפילו מעשר שאין בחומשו שווה פרוטה, שהוא מדבריהם -- מחיצות קולטות אותו ואסור להוציאו; אבל מעות מעשר שני -- נכנסין לירושלים, ויוצאין.

יב) [י] פירות שנגמרה מלאכתן, ועברו בתוך ירושלים, ויצאו -- אינו יכול להוציא עליהן מעשר שני, מפירות אחרות שלא נכנסו לירושלים; אלא יחזור מעשר שני שלהן וייאכל בירושלים, ואינו נפדה בחוץ. אפילו עשה כל הפירות האלו מעשר שני אחר שיצאו, על פירות אחרות שלא נכנסו -- יחזרו כולם וייאכלו בירושלים: חומר הוא במחיצות -- הואיל וקלטו, קלטו.

יג) [יא] פירות שלא נגמרה מלאכתן, שעברו בירושלים, ויצאו, כגון סלי ענבים לגת, וסלי תאנים למוקצה -- מותר לפדות מעשר שני שלהן בחוץ; וכן פירות דמאי -- אף על פי שנגמרה מלאכתן, ועברו בירושלים, ויצאו -- פודין מעשר שני שלהן בחוץ.

יד) [יב] פירות מעשר שני שנטמאו בירושלים, ופדין -- אם נטמאו בוולד הטומאה -- אסור להוציאן אלא ייאכלו בפנים: מפני שוולד הטומאה מדבריהם. ואם נטמאו באב הטומאה, או שנטמאו בחוץ, אפילו בוולד הטומאה, אף על פי שנכנסו לירושלים -- הרי אלו נפדין, ונאכלין בכל מקום.

טו) [יג] במה דברים אמורים, בשהכניסן על מנת שלא תתפשן המחיצות; אבל אם לא התנה -- הואיל ונכנס והרי הוא טהור מן התורה, שאין הוולד מטמא שני מן התורה, כבר קלטוהו מחיצות, ואינו יוצא.

טז) [יד] תלתן של מעשר שני, מותר לאוכלה צמחונין -- שכך היא ראויה לאכילה; וכן כרשיני מעשר שני, ייאכלו צמחונין. ואם עשה מהם עיסה, הרי זו מותרת להיכנס לירושלים ולהוציאה -- שאינן בכלל הפירות; ואם נטמאו בירושלים, ייפדו וייאכלו בחוץ.

יז) [טו] אילן שהוא עומד לפנים מן החומה, ונופו נוטה חוץ לחומה -- אין אוכלין תחת נופו מעשר שני; ומעשר שני שנכנס תחת נופו, אין פודין אותו -- שהרי הוא כמה שנכנס לירושלים.

יח) [טז] בתים שבצד החומה, שפתחיהן לפנים מן החומה וחללן לחוץ -- מכנגד החומה ולפנים, כלפנים לכל דבר; ומכנגד החומה ולחוץ, אין אוכלין שם ואין פודין שם להחמיר. היה חללן לפנים ופתחיהן לחוץ -- מכנגד החומה ולחוץ, כלחוץ פודין בו ואין אוכלין; ומכנגד החומה ולפנים, אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר. והחלונות ועובי החומה, כלפנים.

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג

א) האוכל מעשר שני בטומאה, לוקה, שנאמר "ולא ביערתי ממנו בטמא" (דברים כו,יד) -- בין שהמעשר טמא והאוכל טהור, בין שהמעשר טהור והאוכל טמא: והוא שיאכל אותו בירושלים, קודם שייפדה -- שאינו לוקה על אכילתו בטומאה, אלא במקום אכילתו. אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים, מכין אותו מכת מרדות. [ב] ואפילו להדליק בו את הנר אחר שנטמא, אסור עד שייפדה, שנאמר "ולא ביערתי ממנו בטמא".

ב) [ג] כבר ביארנו שהמעשר שנטמא, אפילו בירושלים -- פודין אותו וייאכל; ואוכלין את דמיו בטהרה, בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר. אפילו נטמאו הפירות כולן כשהן טבל, מפריש מעשר שני בטומאה ופודהו.

ג) [ד] הערל כטמא; ואם אכל מעשר שני -- לוקה מן התורה, כדרך שלוקה על אכילת תרומה: שהתרומה קרויה קודש, ומעשר שני קרוי קודש -- שהרי נאמר בו "קודש, לה'" (ויקרא כז,ל). וטמא שטבל, אוכל מעשר שני -- אף על פי שלא העריב שמשו.

ד) [ה] האוכל מעשר שני באנינות של תורה, לוקה, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד) -- והוא שיאכל אותו במקום אכילתו, בירושלים; אבל אם אכלו בחוץ באנינות, או שאכלו בפנים באנינות של דבריהם -- מכין אותו מכת מרדות.

ה) [ו] איזה הוא אונן, זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם; וביום המיתה בלבד, הוא אונן מן התורה, וללילה, אונן מדבריהם -- שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט), היום אסור וללילה מותר.

ו) נשתהה המת ימים רבים, ואחר כך נקבר -- כל אותן הימים שאחר יום המיתה עם יום הקבורה, הוא אונן מדבריהם; ואין יום הקבורה תופש לילו. [ז] ולא מעשר שני בלבד, אלא כל הקודשים כולן, אם אכלן באנינות של תורה -- לוקה; ובאנינות של דבריהם, מכין אותו מכת מרדות.

ז) [ח] אין נותנין פירות מעשר שני לעם הארץ, ולא פירות הנלקחות במעות מעשר, ולא מעות מעשר -- מפני שהוא בחזקת טומאה; ומותר לאכול מעשר שני של דמאי באנינות, וליתנו לעם הארץ -- והוא, שיאכל כנגדו.

ח) אין מפקידין מעשר שני אצל חבר, שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו עם הארץ; אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל עם הארץ.

ט) מעשר שני, אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים, אלא מוליכו כל שהוא, או מוליך דמיו לירושלים; ומותר לאבד מיעוט מעשר שני של דמאי בדרכים. וכמה הוא מיעוט, פחות מכגרוגרת בין באוכל שלם בין בפירוד; אבל כגרוגרת, אין מאבדין אותו.

י) המפריש מעשר שני של דמאי פחות מכגרוגרת, הרי זה נותנו לעם הארץ; ואוכל כנגדו. אבל לא יפרישנו לכתחילה לאבדו, שאין מפרישין לאבד.

יא) [י] מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך..." (דברים יד,כג); וסיכה, כשתייה. ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון שייקח בו כלים ובגדים ועבדים, שנאמר "לא נתתי ממנו למת" (דברים כו,יד), כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף; ואם הוציא ממנו בשאר דברים, אפילו בדבר מצוה, כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה -- הרי זה אוכל כנגדו בתורת מעשר.

יב) [יא] במעשר -- אוכל דבר שדרכו להיאכל, ושותה דבר שדרכו לשתות, וסך דבר שדרכו לסוך; ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין, חוץ מזיתים וענבים בלבד. ואין מפטמין את השמן, אבל מפטמין את היין. ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה, ושמן שנסרח; אלא כיון שנפסל מאוכל אדם, פקעה ממנו קדושה.

יג) [יב] כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה, כך מותר במעשר שני לאוכלו בתורת חולין. שמרים של מעשר שני שנתן עליהן מים -- ראשון הרי זה אסור כמעשר, ושני מותר כחולין; של דמאי, אפילו ראשון מותר.

יד) [יג] יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין והשביחו, השבח לפי חשבון; וכן דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו, השבח לפי חשבון. [יד] עיסה של מעשר שני שאפיה והשביחה, השבח לשני. זה הכלל, כל ששבחו ניכר -- אם הותיר במידה, השבח לפי חשבון; ואם לא הותירה מידה, השבח לשני בלבד. וכל שאין שבחו ניכר -- אפילו הותיר במידה, השבח לשני בלבד.

טו) כיצד השבח לפי חשבון, יין של מעשר ששווה שלושה, שנפל לתוכו דבש ותבלין שווה זוז אחד, והוסיפו במידתו, והשביחוהו והרי הכול שווה חמישה -- חושבין הכול בארבעה ורביע. וכן על דרך זה בשאר הדברים.

טז) מעשר שני, אף על פי שניתן לסיכה -- אין נותנין אותו לא על גבי צינית, ולא על גבי חזזית; ואין עושין ממנו קמיע וכיוצא בו: שהרי לא ניתן לרפואה.

יז) מעשר שני, ממון גבוה הוא, שנאמר "לה' הוא" (ויקרא כז,ל). לפיכך אינו נקנה במתנה, אלא אם כן נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר; ואין מקדשין בו את האישה, ואין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו, ואין מרהינין אותו, ואין מחליפין אותו.

יח) כיצד אין ממשכנין אותו, לא ייכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו; עבר ומישכן, מוציאין אותו מידו. כיצד אין מרהינין אותו, לא יאמר לו, הא לך מעשר זה ויהיה בידך, ותן לי עליו חולין. כיצד אין מחליפין אותו, לא יאמר, הא לך יין מעשר, ותן לי שמן מעשר. אבל אומר לו, הא לך יין שאין לי שמן, ואם רצה חברו ליתן לו שמן, מותר -- שהרי לא החליף עימו, אלא הודיעו שאין לו, ואם רצה הלה ליתן, ייתן.

יט) מעשר שני -- אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב, ואפילו לחלל עליהן מעשר שני אחר: גזירה -- שמא יכוון ממנו משקלות, ונמצאו הפירות חסרין והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהן מעשר אחר; ונמצא מוציא מעשר לחולין, בפחות מדמיו.

כ) האחים שחלקו מעשר שני, לא ישקלו זה כנגד זה. וכן מעות מעשר שני, אין שוקלים כנגדן, ולא מוכרין אותם, ולא מחליפין, ולא מרהינין, ולא ייתנם לשולחני להתנאות בהן, ולא ילווה אותן להתגדל בהן; ואם הלוון שלא יעלו חלודה, מותר. [כא] ואין פורעין מהן את המלווה, ואין עושין מהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה בבית הכנסת; אבל משלמין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע.

כא) [כב] לא יאמר אדם לחברו, העל את הפירות האלו לירושלים, ואתה נוטל מהן חלקך -- שנמצא זה כנותן שכר ממעשר שני על הבאתו לירושלים; אבל אומר לו, העלם, שנאכלם ושנשתם בירושלים. [כג] ואומר אדם לחברו בירושלים לסוך אותו בשמן מעשר שני, אף על פי שידו ניסוכה; ואין זה כשכר סיכתו.

כב) [כד] כבר ביארנו, שהמעשר ממון גבוה. לפיכך אני אומר שהגונב מעשר שני, אינו משלם תשלומי כפל; והגוזלו, אינו משלם חומש. [כה] המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית, הרי זה פודה אותו מי שפודהו, על מנת ליתן להקדש את שלו, ולמעשר שני את שלו.

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ד

א) הרוצה לפדות פירות מעשר שני, פודה אותן בדמיהן; ואומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו, או הרי הפירות האלו מחוללות על המעות האלו. ואם לא פירש, אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות -- דייו, ואינו צריך לפרש; ויצאו הפירות לחולין. ויעלו המעות לירושלים, ויוציאם שם, שנאמר "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו" (דברים יד,כד).

ב) וכן אם רצה לחלל פירות המעשר, על פירות אחרות, יעלו הפירות השנייות, וייאכלו בירושלים. ולא יחלל ממין על שאינו מינו, ולא מן היפה על הרע ואפילו באותו המין; ואם חילל, הרי אלו מחוללות.

ג) הפודה מעשר שני, מברך על פדיון מעשר שני; ואם חיללן על פירות אחרות, או שחילל מעות על הפירות, מברך על חילול מעשר שני. והפודה או המחלל מעשר שני של דמאי, אינו צריך ברכה.

ד) כשפודין המעשר, אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין; ואומרין כמה שווין פירות חולין אלו, ואף על פי שהכול יודעין שהן מעשר -- כדי שלא יתבזה.

ה) אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות, בין שהיו אלו ואלו כסף, או אלו ואלו נחושת, או הראשונות כסף והשנייות נחושת, או הראשונות נחושת והשנייות כסף; ואם עבר וחילל, הרי אלו מחוללין.

ו) אין מחללין מעות מעשר על הפירות; ואם חילל, יעלו הפירות וייאכלו בירושלים. ולא יחללם על בהמה חיה ועוף חיים; ואם חילל, לא קנה מעשר -- שמא יגדל מהן עדרים. אבל אם חיללן על שחוטין, הרי הן כשאר הפירות ויעלו וייאכלו בירושלים; ויצאו המעות לחולין.

ז) בשעת הדוחק, מותר לחלל מעות הכסף על של נחושת -- לא שיקיים אלא עד שימצא ריוח, ויחזור ויחלל מעות הנחושת על מעות הכסף.

ח) מעשר שני של דמאי, מחללין אותו לכתחילה כסף על כסף, וכסף על נחושת, ונחושת על כסף, ונחושת על נחושת, ונחושת על הפירות; ויעלו אותן הפירות, וייאכלו בירושלים.

ט) אין פודין פירות מעשר אלא בכסף, שנאמר "וצרת הכסף" (דברים יד,כה); וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש, לא יהיה החומש אלא כסף כקרן. ואין פודין בכסף שאינו מטבע, אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב; ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו, הוא הנקרא אסימון -- לא עשה כלום. ואין פודין בפחות מפרוטה, מפני שהוא כפודה באסימון.

י) אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום, שנאמר "ונתת הכסף בכול אשר תאווה נפשך" (דברים יד,כו), עד שיהיה ראוי להוצאה; ומטבע מלכים הראשונים -- אם יוצא משמם, פודין בו.

יא) אינו פודה במעות שאינן ברשותו, שנאמר "וצרת הכסף בידך" (דברים יד,כה). נפל כיסו לבור, והוא יכול להוציאו -- פודה בו: מפני שהוא ברשותו. [יב] היה בא בדרך ומעות בידו, ואנס בא כנגדו -- אם יכול להציל על ידי הדוחק, פודה בהן פירות שבביתו; ואם אינו יכול להציל, ואמר פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על המעות האלו -- לא אמר כלום.

יב) [יג] המניח מעות להיות מחלל עליהן מעשר שני, הרי זה פודה בהן בחזקת שהן קיימין; מצאן שאבדו, חושש לכל מה שפדה בהן למפרע.

יג) [יד] מי שהיה בטבריה, ויש לו ממטבע בבל בבבל -- אינו מחלל עליהן; היו לו מעות ממטבע טבריה בבבל, מחלל עליהן. וכן כל כיוצא בזה.

יד) [טו] האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה, על סלע שאפרוט מדינר זהב זה, על פונדיון שאפרוט מסלע זו -- הרי זה חילל; וסלע שתעלה בידו או שיפרוט, תהי מעשר. [טז] אמר הרי המעשר מחולל על סלע שהייתה ביד בני, לא חילל -- שמא לא הייתה בידו באותה שעה.

טו) [יז] הפודה מעשר שני קודם שיפריש אותו, כגון שאמר מעשר שני של פירות אלו פדוי במעות אלו -- לא אמר כלום, ולא קבע מעשר; אבל אם קבעו, ואמר מעשר שני שלהן בצפון או בדרום מחולל על מעות אלו -- הרי זה פדוי.

טז) [יח] כשפודין מעשר שני, פודין אותו בשווייו. ויש לו לפדות בשער הזול, כמות שהחנווני לוקח ולא כמות שהוא מוכר; ונותן המעות, כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף. ואם עבר ופדה שווה מנה בפרוטה, או חילל שווה מנה על שווה פרוטה -- הרי זה מחולל.

יז) [יט] הייתה הסלע חסרה שתות, או פחות משתות -- אם הייתה יוצאת על ידי הדוחק, מחלל עליה לכתחילה בשווה סלע ואינו חושש; פדה בסלע, ונמצאת רעה -- יחליף אותה.

יח) [כ] אין פודין מעשר שני אכסרה; אלא מדקדק במידתו או במשקלו, ונותן דמיו. אם היו דמיו ידועים, יפדה על פי אחד. ואת שאין דמיו ידועין, כגון יין שהתחיל להחמיץ, ופירות שהרקיבו, או מעות שהחלידו -- יפדו על פי שלושה תגרים; ואפילו היה אחד מהן גוי, או בעל המעשר, ואפילו איש ושתי נשיו -- פודין על פיהן. וכופין את הבעלים לפתוח ראשון; וזה חומר במעשר מבהקדש.

יט) [כא] אין מוליכין פירות מעשר ממקום למקום, לפדותן שם; והמוליך ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר -- פודה כשער מקום הפדייה. ואם היו דמאי, פודין אותן כשער הזול -- הואיל ונראו להימכר בזול.

כ) [כב] היו לו פירות מעשר שני בגורן, והוציא עליהן יציאות מביתו עד שהביאן לעיר, והשביחו -- פודה כשער העיר, והפסיד יציאותיו.