Jewish Content   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Monday, 29 Adar, 5777
March 27, 2017

28 Adar, 5777 - March 26, 20171 Nisan, 5777 - March 28, 2017

הלכות ביאת המקדש פרק ח

א) כל המומין המיוחדין באדם, תשעים; וזה הוא פרטן. שמונה בראש, ואלו הן: (א) מי שאמצע קודקודו שוקע למטה כמו שדחקו בידו. (ב) מי שאמצע קודקודו עולה למעלה כמו ביצה. (ג) מי שפיאת ראשו יוצא כנגד פניו כמו מקבת. (ד) מי שראשו יוצא מאחוריו כנגד עורפו. (ה) מי שראשו רחב ויוצא מכאן ומכאן, עד שתמצא ראשו על צווארו כמו ראש הלפת על העלין שלו. (ו) הקירח שאין בכל ראשו שיער כל עיקר; ואם יש בו שיטה של שיער מקפת מאחוריו מאוזן לאוזן, כשר. (ז) מי שהיה השיער מקיף מאוזן לאוזן מלפניו בלבד, ושאר הראש קירח הוא -- הרי הוא פסול. (ח) מי שהיה השיער שלו מקיף את כל הראש סביב מלפניו ומאחריו, ואין שם שיער באמצע -- אף זה קירח ופסול.

ב) שניים בצוואר, ואלו הן: (א) מי שצווארו שוקע הרבה, עד שנמצא ראשו כאילו הוא מונח על כתפיו. (ב) מי שצווארו ארוך הרבה, עד שייראה כשמוט מבין כתפיו.

ג) ארבעה באוזן, ואלו הן: (א) מי ששתי אוזניו קטנות הרבה. (ב) מי ששתי אוזניו נפוחות, דומות לספוג. (ג) מי שאוזניו מדולדלות למטה. (ד) מי שאחת מאוזניו משונה מחברתה במראה.

ד) חמישה בגבינין, ואלו הן: (א) מי שאין לו שיער בגביניו, וזה הוא "גיבן" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה. (ב) מי שגביניו שוכבין. (ג) מי שיש לו גבינין יתר על שניים. (ד) מי שאין לו אלא גבין אחד. (ה) מי שאחד מגביניו משונה מחברו, בין ששיערו של זה ארוך ושיערו של זה קצר, בין ששיערו של אחד שחור ושיער השני לבן או אדום -- הואיל ויש ביניהם שינוי, הרי זה פסול.

ה) ארבעה בריס העין, ואלו הן: (א) מי שאין לו שיער כלל בריסי עיניו. (ב) מי ששיער ריסי עיניו מרובה מעובה הרבה. (ג) מי ששיער אחד מריסי עיניו משונה משיער ריס אחר, כגון שאחד שחור ואחד לבן, או שאחד נושר והשני מעובה. (ד) מי שעפעפיו סגורות מעט, ואין נפתחות הרבה כשאר כל האדם.

ו) אחד עשר בעיניים, ואלו הן: (א) מי שהיו שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי להן, קרובות מפדחתו. (ב) מי שהיו שתי עיניו למטה ממקום הראוי להן. (ג) מי שהיו שתי עיניו עגולות, ואינם נמשכות באורך מעט כשאר העיניים. (ד) מי שעיניו מוזרות, והן יוצאות כעיני הנמר וכמי שהוא מסתכל בעת שכועס כעס הרבה. (ה) מי שעיניו גדולות הרבה, כשל עגל. (ו) מי שעיניו קטנות, כשל אווז. (ז) מי שדמעיו דולפות תמיד. (ח) מי שלחלוחית נמשכת מראש עיניו מכנגד החוטם, או מזנב עיניו מכנגד צדעיו. (ט) מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן מעט בשעה שרואה אור, או בשעה שהוא רוצה לדקדק בראייה. (י) מי שראיית עיניו מעורבבת, עד שרואה את החדר ואת העלייה כאחת; וייוודע דבר זה בעת שידבר עם חברו, ונראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר. (יא) מי שאחת מעיניו משונה מחברתה, בין במקומה בין במראה, כגון שהייתה אחת שחורה ואחת פתוכה, או אחת קטנה ואחת גדולה -- הואיל ויש בין שתיהן שינוי מכל מקום, פסול.

ז) שישה בחוטם, ואלו הן: (א) מי שעיקר חוטמו שוקע, אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת; וזה "חרום" (ויקרא כא,יח) האמור בתורה. (ב) מי שאמצע חוטמו בולט למעלה. (ג) מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה. (ד) מי שחוטמו עקום לצד אחד. (ה) מי שחוטמו גדול מאבריו. (ו) מי שחוטמו קטן מאבריו. וכיצד משערין אותו, באצבע קטנה שעל ידו -- אם היה חוטמו גדול ממנה או קטן ממנה, הרי זה מום.

ח) שלושה בשפתיים, ואלו הן: (א) מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה. (ב) מי ששפתו התחתונה עודפת על העליונה. (ג) מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו.

ט) שלושה בבטן, ואלו הן: (א) מי שכרסו צבה. (ב) מי שטבורו יוצא, ואינו שוקע כשאר בני אדם. (ג) מי שדדיו שוכבין על בטנו, כדדי אישה.

י) שלושה בגב, ואלו הן: (א) מי ששדרתו עקומה. (ב) מי שיצאת חוליה משדרתו, בין שבלטה לחוץ, או נכנסה לפנים, או נטתה לצדדין -- וזה הוא בעל חטורת. (ג) מי שתפח בשר בגבו ונעשה כחטורת, אף על פי שלא זזה חוליה ממקומה -- הרי זה מום.

יא) שישה בידיים, ואלו הן: (א) מי שיש בידו אצבע יתרה באצבעות ידיו, אפילו היו שש ושש. ואם חתך את היתרה, כשר; ואם היה בה עצם, אפילו חתכה -- פסול. (ב) מי שחסר אצבע מידו. (ג) מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות, עד למטה מן הפרק; ואם חתכן והפרישן, עד הפרק -- כשר. באיזה פרק אמרו, בפרק ראשון הסמוך לכף היד. (ד) מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו. (ה) מי שפיקה יוצאת מגודלו. (ו) מי שהוא איטר יד ימינו; ואם היה שולט בשתי ידיו, כשר.

יב) ארבעה באברי הזרע, ואלו הן: (א) מי שכיס הביצים גדול וארוך, עד שמגיע לארכובותיו. (ב) מי שהגיד שלו ארוך, עד שמגיע לארכובותיו. (ג) מי שנמרחו אשכיו, והוא הכיס של ביצים. (ד) מי שהרוח באשכיו; והוא "מרוח אשך" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה.

יג) חמישה עשר בשוקיים וברגליים, ואלו הן: (א) מי ששוקיו עקומות -- עד שמחבר רגל לרגל, ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו. (ב) מי שפיקתו יוצאת; והפיקה היא העצם העגול שלמעלה מן העקב מצד פנים, והוא דומה לפיקה שטוות בה הנשים. (ג) מי שעקבו יוצא לאחוריו, עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד. (ד) מי שפרסתו רחבה כשל אווז, אף על פי שאינה קלוטה כשל אווז. (ה) מי שפיקה יוצאה מגודלו. (ו) מי שיש ברגלו אצבע יתרה, אפילו שש ושש; ואם חתכה כשר -- והוא, שלא יהיה בה עצם. (ז) מי שחסר אחת מאצבעות רגליו. (ח) מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו. (ט) מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות, עד למטה מן הפרק; ואם היו עד הפרק, או שחתכן והפרישן -- כשר. (י) מי שרגלו כולה שווה -- שנמצא רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו, וכאילו היא חתיכה שווה. (יא) מי שרגלו עקומה דומה למגל -- שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו, כאילו הם שני ראשי הקשת. (יב) מי שרגלו חלולה -- והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ, ונמצא כשעומד עומד על עקבו ועל אצבעות רגליו. (יג) המקיש בקרסוליו בעת שמהלך. (יד) מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך. (טו) מי שהוא איטר ברגל ימינו.

יד) ארבעה בכל הגוף, ואלו הן: (א) מי שגופו גדול מאבריו. (ב) מי שגופו קטן מאבריו. (ג) הארוך ביותר. (ד) הננס, והוא הקצר ביותר. עד שיהיו מופלגין משאר העם.

טו) שמונה בעור הבשר, ואלו הן: (א) הכושי. (ב) הלבן ביותר, כמו גבינה. (ג) האדום כשני. (ד) בעלי נגעים טהורים שנשתנה העור מחמת עצמו, כמו הבוהק. (ה) שנשתנה העור מחמת דבר אחר, כגון צרבת המכווה; וזה בכלל נגעים טהורין. (ו) מי שהייתה בעור פניו שומה כאיסר או יותר. (ז) מי שהייתה בעור פניו שומה שיש בה שיער -- אף על פי שאינה כאיסר, אלא בכל שהוא. (ח) בעלי הדילדולין; והוא שיידלדל העור והבשר, או הלחלוחית שיש בעור שנידלדל באיזה מקום שיהיה מכל הגוף -- הרי זה מום.

טז) ועוד יש באדם ארבעה מומין אחרים, ואלו הן: (א) החירש. (ב) השוטה. (ג) הנכפה, אפילו לימים רבים. (ד) מי שרוח רעה מבעתת אותו תמיד, או בעתים ידועים.

יז) נמצאו כל המומין הפוסלין בכוהנים, מאה וארבעים; וזה הוא כללן -- שמונה בראש, ושניים בצוואר, ותשעה באוזניים, וחמישה בגבינין, ושבעה בריס העין, ותשעה עשר בעין, ותשעה בחוטם, ותשעה בפה, ושלושה בבטן, ושלושה בגב, ושבעה בידיים, ושישה עשר באברי הזרע, ועשרים ברגליים, ושמונה בכל הגוף, ושמונה בעור הבשר, ושבעה בכוח הגוף וריחו. וכבר נפרטו כולן, אחד אחד.

יח) ואלו פסלו, מפני מראית העין: מי שנשרו ריסי עיניו, אף על פי שנשאר השיער בעיקרן; ומי שניטלו שיניו.


הלכות ביאת המקדש פרק ט

א) זר שעבד במקדש -- עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים: שנאמר "והזר הקרב, יומת" (במדבר יח,ז) -- מפי השמועה למדו שאין חיוב זה, אלא לקרב לעבודה. והיכן הזהיר עליו, "וזר, לא יקרב אליכם" (במדבר יח,ד).

ב) איזה הוא זר, כל שאינו מזרע אהרון הזכרים, שנאמר "וערכו בני אהרון" (ויקרא א,ח), בני אהרון ולא בנות אהרון.

ג) [ב] אף על פי שהזרים מוזהרין שלא יתעסקו בעבודה מעבודות הקרבנות -- אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה, לא על עבודה שיש אחריה עבודה; ואין הזר חייב מיתה אלא על ארבע עבודות בלבד -- על הזריקה, ועל ההקטרה, ועל ניסוך המים בחג, ועל ניסוך היין תמיד.

ד) [ג] כיצד על הזריקה, בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ, בין שהזה הזיה אחת מכל הזיות הדם, בין שהזה הזיה אחת מכל הזיות קרבנות המצורע -- הרי זה חייב מיתה.

ה) [ד] כיצד על הקטרה, הקטיר אברים או קומץ או לבונה על המזבח, אפילו היפך באברים שלא נתאכלו וקירב שריפתן -- חייב מיתה: והוא, שיקטיר כזית. וכן אם הקטיר קטורת על מזבח הזהב -- משיקטיר כזית, חייב; אבל המקטיר קטורת של יום הכיפורים בקודש הקודשים -- אינו חייב מיתה עליה עד שיקטיר מלוא חופניו, השיעור המפורש בתורה. [ה] והמסדר שני גזרי עצים על המערכה -- הרי זה כמקטיר אברים, וחייב מיתה: שהעצים קרבן הן.

ו) אבל היוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש, ומסדר את לחם הפנים, או את הבזיכין על השולחן, והמטיב את הנרות, והמצית אש במזבח, והקומץ, והמקבל דמים -- אף על פי שפסל, והרי הוא מוזהר על כל אלו, ולוקה -- אינו חייב מיתה: מפני שכל אחת מהן עבודה שאחריה עבודה, ואינה גמר עבודה.

ז) [ו] שחיטת הקודשים -- כשרה בזרים, אפילו קודשי קודשים, בין קודשי יחיד, בין קודשי ציבור: שנאמר "ושחט את בן הבקר, לפני ה'; והקריבו בני אהרון" (ויקרא א,ה), מקבלה ואילך מצות כהונה. וכן ההפשט, והניתוח, והולכת עצים למזבח -- כשרה בזרים: שנאמר באברים "והקריב הכוהן את הכול, והקטיר המזבחה" (ויקרא א,יג), זו הולכת אברים לכבש -- הולכת אברים היא שצריכה כהונה, אבל הולכת עצים אינה צריכה כהונה.

ח) [ז] וכן הדלקת הנרות, כשרה בזרים; לפיכך אם הטיב הכוהן את הנרות, והוציאן לחוץ -- מותר לזר להדליקן.

ט) [ח] הרמת הדשן צריכה כוהן, שנאמר "ולבש הכוהן מידו בד" (ויקרא ו,ג). ואם הרים ישראל, לוקה; ואינו חייב מיתה, אף על פי שאין אחריה עבודה -- שנאמר "עבודת מתנה..." (במדבר יח,ז), עבודת מתנה הוא שתהיה בכוהן לבדו, ואם קרב לה הזר, חייב מיתה. אבל עבודת סילוק -- אין חייבין עליה מיתה. וכן אם דישן מזבח הזהב והמנורה, אינו חייב מיתה. [ט] סידר המערכה -- פורקה, וחוזר הכוהן וסודרה: מפני שסידורה פסול.

י) הטמא, ובעל מום, ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ששימשו במקדש -- אינן חייבין, אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה; ועל שאר העבודות, באזהרה.

יא) כוהן טבול יום, ומחוסר כיפורים, שנטמא, והרי הוא מחוסר בגדים, ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ועבד -- חייב על כל אחת ואחת; ואם היה זר, אינו לוקה אלא אחת משום זרות.

יב) זר ששימש בשבת -- חייב משום זרות, ומשום שבת; וכן בעל מום ששימש בטומאה -- חייב משום טומאה, ומשום בעל מום.

יג) כל כוהן שעבד עבודה זרה, בין במזיד בין בשוגג -- אף על פי שחזר בתשובה גמורה, הרי זה לא ישמש במקדש לעולם: שנאמר "ולא ייגשו אליי, לכהן לי" (יחזקאל מד,יג). אחד העובד אותה בשירות, כגון שנעשה כומר לעבודה זרה, או המשתחווה לה, או המודה לה וקיבלה עליו באלוה -- הרי זה פסול לעולם.

יד) עבר והקריב -- אין קרבנו ריח ניחוח, אף על פי שהיה שוגג בעת ששירת או שהשתחווה או שהודה. אבל השוחט לעבודה זרה בשוגג -- אם עבר והקריב, קרבנו ריח ניחוח ונתקבל: שהרי לא שירת, ולא נעשה כומר, אלא שחט בלבד, והוא שוגג. ואף על פי כן, לכתחילה לא יעבוד.

טו) [יד] מי שעבר, ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנו לה' -- אינו כבית עבודה זרה; ואף על פי כן, כל כוהן ששימש בבית כזה -- לא ישמש במקדש לעולם. וכן כלים שנשתמש בהם שם -- לא ישתמשו בהם במקדש לעולם, אלא ייגנזו. וייראה לי שאם עבד כוהן ששימש שם, במקדש -- לא פסל.

טז) [טו] נמצאו כל הפסולין לעבודה, שמונה עשר; ואלו הן: (א) העובד עבודה זרה; (ב) הזר; (ג) בעל מום; (ד) הערל; (ה) הטמא; (ו) טבול יום; (ז) מחוסר כיפורים; (ח) האונן; (ט) השיכור; (י) מחוסר בגדים; (יא) יתר בגדים; (יב) פרום בגדים; (יג) פרוע ראש; (יד) שלא רחץ ידיים ורגליים; (טו) היושב; (טז) מי שיש בין ידו ובין הכלי דבר חוצץ; (יז) מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ; (יח) מי שעבד בשמאלו. כל אלו פסולין לעבודה; ואם עבדו, חיללו: חוץ מפרוע ראש, וקרוע בגדים, והשוחט לעבודה זרה בשוגג -- שאם עבדו, עבודתן כשרה.


הלכות איסורי מזבח

הלכות איסורי מזבח. יש בכללן ארבע עשרה מצוות -- ארבע מצוות עשה, ועשר מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להקריב כל הקרבנות תמימים; (ב) שלא להקדיש בעל מום למזבח; (ג) שלא ישחוט; (ד) שלא יזרוק דמו; (ה) שלא להקטיר חלבו; (ו) שלא יקריב בעל מום עובר; (ז) שלא יקריב בעל מום אפילו בקרבנות הגויים; (ח) שלא יטיל מום בקודשים; (ט) לפדות פסולי המוקדשין; (י) להקריב מיום שמיני והלאה; (יא) שלא להקריב אתנן ומחיר; (יב) שלא להקטיר שאור ודבש; (יג) למלוח כל הקרבנות; (יד) שלא להשבית מלח מעל הקרבנות. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.


הלכות איסורי מזבח פרק א

א) מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין -- שנאמר "תמים יהיה, לרצון" (ויקרא כב,כא), זו מצות עשה. [ב] וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח -- עובר בלא תעשה, ולוקה על הקדישו: שנאמר "כול אשר בו מום, לא תקריבו" (ויקרא כב,כ) -- מפי השמועה למדו, שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין. אפילו הקדישו לדמי נסכים -- לוקה, שבזיון קודשים הוא.

ב) [ג] המתכוון לומר שלמים, ואמר עולה, עולה, ואמר שלמים -- לא אמר כלום: עד שיהיו פיו וליבו שווין. לפיכך המתכוון לומר על בעל מום עולה, והקדישו שלמים, או שלמים, ואמר עולה -- אף על פי שנתכוון לאיסור, אינו לוקה. מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח, והקדיש -- הרי זה קודש, ואינו לוקה.

ג) [ד] השוחט בעל מום לשם קרבן -- לוקה, שהרי נאמר בבעלי מומין "לא תקריבו אלה, לה'" (ויקרא כב,כב); ומפי השמועה למדו, שזו אזהרה לשוחט.

ד) וכן הזורק דם בעלי מומין על המזבח -- לוקה, שהרי נאמר בהן "לא תקריבו, לה'" (ויקרא כב,כד): מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לזורק.

ה) וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח -- לוקה, שנאמר "ואישה, לא תיתנו מהם על המזבח" (ויקרא כב,כב): אלו החלבים. נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום, ושחטו, וזרק דמו, והקטיר אימוריו -- לוקה ארבע מלקייות.

ו) [ה] אחד בעל מום קבוע, או בעל מום עובר -- אם הקריבו, עובר בכל אלו: שנאמר "לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה, אשר יהיה בו מום" (דברים יז,א) -- מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לבעל מום עובר. כגון שהיה בבהמה גרב לח, או חזזית -- אם הקריבה, לוקה.

ז) [ו] ולא קרבנות ישראל בלבד, אלא אף קרבנות גויים -- אם הקריבן והן בעלי מומין, לוקה: שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו את לחם אלוהיכם -- מכל אלה" (ויקרא כב,כה).

ח) [ז] המטיל מום בקודשים -- לוקה, כגון שסימה עינו או קיטע ידו: שהרי נאמר בקרבן "כל מום, לא יהיה בו" (ויקרא כב,כא) -- מפי השמועה למדו, שזו אזהרה שלא ייתן בו מום. ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים -- שהרי היה ראוי לקרבן, ופסלו; אבל בזמן הזה, אף על פי שעבר בלא תעשה -- אינו לוקה. [ח] הטיל מום בקודשים, ובא אחר והטיל בה מום אחר -- השני אינו לוקה.

ט) אחד המטיל מום בקודשים עצמן, או בתמורתן -- חוץ מן הבכור ומן המעשר: שהמטיל מום בתמורתן אינו לוקה -- לפי שאינן ראויין לקרבן, כמו שיתבאר במקומו. וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי, אינו לוקה.

י) המקדיש בעלת מום למזבח -- אף על פי שלוקה -- הרי זה נתקדשה, ותיפדה בערך הכוהן, ותצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן. וכן הדין, בבהמת קודשים שנפל בה מום. ומצות עשה היא לפדות קודשים שנפל בהן מום, ויצאו לחולין וייאכלו -- שנאמר "רק בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר" (דברים יב,טו): מפי השמועה למדו, שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין שייפדו. וכבר ביארנו בערכין שזה שנאמר "ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" (ויקרא כז,יא), שהוא מדבר בבעלי מומין שנפדו.

יא) מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר, שהמקדיש בעלת מום קבוע, אם ילדה והיא קודש -- ייפדה הוולד; וייצא לחולין, אף על פי שהוא תמים: כדי שלא יהיה טפל חמור מן העיקר. ואם נתעברה קודם שתיפדה, וילדה אחר פדיון -- הוולד חולין. ואם מתה קודם שתיפדה -- נפדית אחר שתמות, שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה: מפני שהייתה בעלת מום קבוע.

יב) אבל המקדיש בעלת מום עובר, או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע, אם מתה קודם שתיפדה -- תיקבר כשאר הקודשים התמימים: מפני שהיא צריכה העמדה והערכה, כמו שביארנו בערכין. ואם נשחטה קודם שתיפדה -- הרי זו נפדית כל זמן שהיא מפרכסת, ואחר כך תיאכל. ואם ילדה -- יקרב ולדה. נתעברה קודם שתיפדה, וילדה אחר שנפדית -- הוולד אסור, ואינו נפדה.

יג) אלא כיצד יעשה, סמוך לפדיון אימו, מתפיס זה הוולד לשם אותו הזבח -- לפי שאינו יכול להקריבו מכוח אימו, מפני שבא מכוח קדושה דחויה.

יד) [יב] כל פסולי המוקדשין כשייפדו, מותר לשחוט אותן בשוק הטבחים, ולמכור אותן שם בשוק, ולשקול בשרם בליטרה כשאר החולין -- חוץ מן הבכור ומן המעשר: מפני שמכירתם בשוק, מוסיף בדמיהם, שאר הקודשים שדמן חוזר להקדש, שהרי מביא בדמיהם בהמה אחרת -- מוכרין אותה כחולין בשוק; אבל הבכור והמעשר, שאין דמיהם להקדש, אלא נאכלין במומם כמו שיתבאר -- אין שוחטין אותם בשוק הטבחים, ואין מוכרין אותם שם.

טו) אפילו התפיס בכור לבדק הבית -- אינו נשקל בליטרה, ולא יימכר בשוק: שאינו יכול להתפיס, אלא דבר הקנוי לו קניין גמור.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    Jewish Content